האנשים שעשו שינוי מקצועי בעקבות הקורונה

שני דרור, בת 33, נשואה פלוס שניים ממושב אמירים, עבדה עד לפני הקורונה כעובדת סוציאלית. "עבדתי כעשר שנים עם אוכלוסיות מגוונות, עבדתי בחזית החברתית עם האוכלוסיות הכי שקופות בארץ (ילדים ונוער בסיכון, נשים נפגעות אלימות ומשפחות במצוקה קשה). למדתי מתוך תחושת שליחות גדולה לעשייה משמעותית ורצון לטפל בילדים ובמתבגרים".

"תמיד היה לי פלירטוט עם עולם העיצוב אך הוא לא התממש עקב העומס והלידות. לא היה לי אומץ לשנות מסלול וגם האמת שלא חשבתי שזה אפשרי. כשהקורונה הגיעה, יצאתי לחל"ת, פתאום הוקל לי שאני לא צריכה להיות בחזית החברתית, ישנתי טוב ויצא לי לבלות זמן יקר עם המשפחה".

קמתי בוקר אחד, קניתי מחשב מטורף, נרשמתי ללימודי עיצוב גרפי והימרתי "אול אין" על החיים. הקורונה יצרה הזדמנויות של למידה פשוטה יותר מרחוק דרך הזום, פתאום ההרשמה ללימודים נתפסה כקלה, כנגישה וזמינה והלכתי על זה. מה גם שהרגשתי שאני חייבת לקחת אחריות על החיים שלי ולדאוג לכך שתמיד תהיה לי פרנסה ללא חשש מהוצאה לחל"תים שלא בשליטתי. הדיגיטל והעיצוב ממשיך להתקיים גם בימי קורונה ולכן ניגשתי לכך בלב שלם. התפטרתי מהעבודה שלי, התחלתי את הלימודים, למדתי לילות וימים והתקבלתי לעבוד כפרילנס במשרד דיגיטל ולקבל לקוחות".

"כשאנשים שומעים על התפנית הם ישר אומרים שזה אמיץ, אז אני מאמצת את זה ומקבלת את זה על עצמי. אין לי תוכניות לחזור לעבודה הסוציאלית כרגע, מאוד כיף לי ככה, מקווה להגדיל קהל לקוחות, להתמקצע ולשאוב מידע איפה שאפשר ולהמשיך לעוף על השינוי".

אמיר אפל, בן 34 ממושב חגור, עד לפני הקורונה עבד כאיש קריאייטיב ותוכן. "בשבע השנים האחרונות מילאתי תפקידים שונים החל מיועץ תקשורת דיגיטלית וראש צוות דיגיטל ועד למנהל קריאייטיב ומנהל סטודיו. במקביל לעבודתי כשכיר העברתי סדנאות פיצה בבתים של אנשים בעיקר בשביל הכיף. בסוף 2019 התפטרתי מתפקידי כמנהל קריאייטיב והתחלתי לחפש עבודה כמנהל תוכן אינהאוס".

"אני בקבוצת סיכון. בגיל 34 אחרי שני ניתוחי לב הקרדיולוגית שלי הבהירה לי ״תעבוד מהבית. תבנה עסק כזה שלא תצטרך לפגוש אנשים״. כלומר אני לא יוצא מהבית עד יעבור זעם ואני צריך על הדרך להמציא את עצמי מחדש. בתקופה שבה מוציאים את רוב המשק לחל״ת ובמקביל מתפתח טרנד מטורף של אפייה בבית הבנתי שאני צריך לחשוב מה אני יכול לעשות עם לימוד האפייה שעד עכשיו עשיתי כמשהו צדדי, ובגלל שאני לא יכול לצאת מהבית (גם אחרי שפתחו את הסגר) התחלתי ללמד אפייה בצורה מקוונת".

"בניתי קורס אפייה שעובר כולו בקבוצת ווטסאפ - אני מלמד דרך כל הכלים שהווטסאפ מאפשר - וידאו, תמונות, טקסט והקלטות. פתחתי גם סדנת לחמי מחמצת וגם מועדון אופים שבועי ולאוגוסט מתוכננת קייטנת אפייה לבני נוער".

"היום אני עובד כל היום מהבית, מול הלפטופ ונמצא בקשר עם עשרות אנשים ביום בהודעות או בשיחות זום, שזה עדיף מכלום אבל אין ספק שברגע שיהיה בטוח יותר בחוץ אחזור ללמד פרונטלית. אין תחליף לקשר עם אנשים, חד וחלק. גם בעבודה במשרד וגם בסדנאות הפרונטליות אחד הדברים המהנים ביותר הוא המפגש עם האנשים".

ישראל ישראלוב, בן 41, נשוי+3, תושב כפר סבא. עד לפני הקורונה עבד כדיג'יי במשך יותר מ-20 שנה. "עברנו משגרה של אירועים פול טיים לאפס. כל מרץ-אפריל-מאי בוטלו. ואח"כ הייתה תקווה ביוני וזוגות התחילו להתקשר ואז עוד פעם עצרו הכל מהרגע להרגע. הייתי מאוד בדאון, כל ביטול זה כואב בלב, פתאום לקבל 50-60 ביטולים זה כאב לי".

"ההנדימן אצלי תמיד היה תחביב, לא מקצוע, אני כל הזמן מאלה שאוהבים להגדיל ראש ובמקום להזמין בעל מקצוע תמיד העדפתי לעשות לבד, הייתי מסתכל ביוטיוב ועושה. זה משהו שאני אוהב לעשות, ליצור. יש לי ידיים, יכולות, כלים. כל יומולדת אני קונה לי כלי עבודה, זו מסורת, כל יומולדת קונים לי כלי. התחלתי לעבוד מפה לאוזן, שכנים, חברים. אני מנסה לשרוד וכן לעסוק בדברים שאני אוהב ולא לשבת בבית ולבכות, זה לא מה שיעזור לי. לשבת בבית וכל היום להרגיש אומלל זה לא בריא, צריך לצאת מהבית לראות אנשים ולעבוד".

מה יהיה ביום שאחרי הקורונה? אני כמובן אחזור לדיג'יי, אני צעיר, אני חי ואוהב את זה, אני אחזור לאהבה הראשונה שלי אבל אולי אני אשלב אותם. חסר לי לראות את הקהל רוקד, לנגן את המוסיקה, את החיבוק בסוף הערב מהזוג".

ליפעת שטיבל דורון, בת 35 ושותפתה איילת יש עסק של סיורים קולינריים בזאגרב בירת קרואטיה. "היינו מוציאות סיורים על בסיס יומי ברחבי העיר העתיקה, סיור קולינרי של 4 שעות שכולל מספר תחנות אוכל. בחודש מרץ שהתחיל הסיפור של הקורונה, הבנו שהדבר הראשון שיפגע זה התיירות והבנתי שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש. אחרי חודש ראיתי שזה לא הולך למקום טוב ועד שלא יהיה חיסון או פתרון אחר לא יחזרו הטיסות. ישבתי וחשבתי מה אני יודעת לעשות? ממה אני יכולה להתפרנס? אני גם ככה עושה וידאו עבור העסק התיירותי שלי וכתוביות אז החלטתי לפתוח שירות של הוספת כתוביות לסרטונים. הייתה לי את התוכנה והידע ויצאתי עם זה לדרך. בניתי לעצמי אתר אינטרנט, התחלתי לשווק את עצמי בקבוצות בפייסבוק ולאט לאט הגיעו הלקוחות והפרנסה".

"הכי אנחנו מתגעגעות לקשר עם אנשים אחרים. לטייל איתם, לפגוש ישראלים אחרים ולדבר עברית, למפגש הבלתי אמצעי הזה עם אנשים אחרים. למדתי שיש הרבה דברים שאני יודעת לעשות, יש לי הרבה כובעים, ועם קצת מוטיבציה ונחישות אפשר להצליח, ועד כמה שזה נשמע קלישאתי, פשוט להתמיד. התמדה היא מילת המפתח. אני אמשיך להפעיל את העסק של הכתוביות כי אני נהנית מזה. הבנתי שאסור לנו להסתמך על מקור פרנסה אחד יותר, חייב איזשהוא משהו נוסף שיהווה רשת בטחון. תיירות היא עסק ריסקי שיכול ליפול בדקה, כמו שאנחנו רואים עם הקורונה, אז צריך לפתח אפיקי הכנסה נוספים".