בשנה החולפת, "שנת הקורונה", נסגרו 70,000 בתי עסק (בשנה רגילה נסגרים כ45,000) ובאופן טבעי גם נפתחו פחות עסקים חדשים. זה אומר שמקומות עבודה רבים נעלמו מהשטח ולא יחזרו בקרוב. גם החברות "ששרדו", למדו לעשות יותר עם פחות עובדים ולהסתדר עם מצבת כוח אדם קטנה מבעבר. חברות רבות הוציאו לחל"ת כ-70% ממצבת העובדים בחודשים מרץ-אפריל 20', ואחרי שביצעו סדר וייעול במערכות החזירו רק חלק מהם. בסגר השני והשלישי, אליהם הגיעו החברות כבר עם פחות עובדים ממילא, הוצאו שוב כ-60% מהעובדים לחל"ת והחזרתם לעבודה הייתה איטית מהמצופה, עם הפתיחה המדורגת של המשק. כלומר בפועל, החברות התייעלו והשילו בממוצע כ-30% מהעובדים שלהן, אשר לא יוחזרו לעבודה בטווח הקרוב ואולי רק אחרי שנים מספר. המשמעות המיידית של שני הדברים האלו היא שנפח שוק התעסוקה הצטמצם אבסולוטית.
כבר ב-2019 היו מעל 540,000 עצמאים בישראל, והקורונה רק הגדילה את המספר הזה. לפי התחזיות, תוך עשור אחד בלבד חצי מכוח העבודה בישראל יורכב מעובדים עצמאים – חלקם יגיעו לשם מבחירה, ועבור חלקם זו תהיה מציאות שנכפתה. הירידה בכמות העובדים "המסורתיים" משפיעה על כל המשק – כי גם העסקים וגם החוק, עדיין מתבססים על ההנחה (השגויה) שרוב העובדים הם שכירים "רגילים". הארגונים – עדיין פועלים במתכונת מסורתית (ולא מבינים למה הם לא מצליחים לגייס או לשמור על העובדים שלהם) והחקיקה (זכויות והטבות סוציאליות כמו חופשה ומחלה) מיטיבה רק עם עובדים "של פעם" ולא עם העובדים מהזן החדש. כדאי וצריך לשנות דיסקט בהקדם.
לפני הקורונה הממשלה פעלה כל הזמן כדי להגדיל את שיעור התעסוקה במקום להסתכל על איכות התעסוקה. אחוז האבטלה היה נמוך מאוד (4%) אבל העבודות הרבות שהיו בשוק – לא היו איכותיות והתרכזו בענפי השירותים. רוב המשרות במשק השתייכו לתחומים לא מקצועיים (מכירות, שירות לקוחות, עבודות סטודנטיאליות, אדמיניסטרציה) שמאופיינים בשכר נמוך וחוסר יכולת להתקדם. ומה שווה העלייה בתעסוקה אם רוב האוכלוסייה מרוויחה שכר מינימום? את ההתפלגות הזו ראינו גם בקורונה: אדם שעבד במקום מסוים עם אופק ועם קריירה, לא מיהר להיפרד ממנו וחזר מיד כשהתאפשר לו. מצד שני, אותם עובדים (צעירים לרוב) שהיו מרוכזים בעבודות זמניות/בלתי מקצועיות/מתוגמלות נמוך – לא חשו מחויבות לחזור והעדיפו להישאר בבית ולקבל דמי אבטלה.
מודל העבודה המסורתית השתנה. ישנו מעבר לעבודה יותר דיגיטלית, יותר מרחוק, ויותר מהבית. אלו דברים שכבר רחשו מתחת לפני השטח, אבל הקורונה נתנה להם "בעיטת זירוז" והעבירה אותם לקדמת הבמה. מה שהיה פעם אטרקטיבי הפך למיינסטרים. והמודלים המשולבים (שילוב בין עבודה במשרד ועבודה מהבית, או בין שכירות לעצמאות) נמצאים כאן כדי להישאר.
העסקים במשק מתעוררים, אבל העובדים לא ממהרים לחזור. ישנה ירידה של 37% בכמות שליחת קורות החיים מאז ההכרזה של הממשלה ביולי 20' על דמי אבטלה לטווח ארוך. מדוע זה כל כך קריטי? חזרה לעבודה לא מתמצה רק במשכורת. זה חשוב כדי לצבור ניסיון ו"להשתפשף" בשוק. יש פה גם עניין מנטלי. כשיושבים בבית כל כך הרבה חודשים ולא מאמנים את "השריר" הזה של חיפוש עבודה, בעצם מורידים את המיומנויות ואת המוטיבציה. כל ההרגלים של עבודה מתנוונים – קימה בבוקר, נסיעה לעבודה, מפגש עם שאר העובדים, ישיבות ארגוניות. ככל שהזמן עובר, יותר קשה להניע את עצמך. המודל שהמדינה בחרה בו נתן פתרון נקודתי, אבל יכול להיות שלטווח הרחוק הנזק יהיה גדול, כיוון שאנשים יישאבו לרוטינת אבטלה שלפעמים קשה לצאת ממנה.
עמית לעבודה השאיר תלוש שכר על השולחן - תציצו?
איך השפיעה הקורונה על היקפי הגיוס?