אף אחד לא ממש הכין אותנו לרגע הזה. לרגע שבו נצטרך להתמודד עם הדילמה הכל כך עמוקה ולפעמים קורעת בין הרצון למימוש עצמי כאם מסורה, דואגת, תומכת ו"נמצאת שם" בשביל ילדיה לבין מימוש עצמי כאדם בעל תחומי עניין ושאיפות להצליח או במילים אחרות להיות "אשת קריירה".
ראשית היינו אימהות. הנשים, עוד בתקופה הקמאית, התעסקו רק בתחום הבית, בכניסה להריון בהבאת תינוקות לעולם ובגידולם. הגברים הם שיצאו לצוד ולהילחם בשבטים אחרים. אחר כך (הרבה אחר כך) באה האורבניזציה והתיעוש שהביאו לצורך למצוא פרנסה מחוץ לבית, וזה כלל גם את הנשים. בנוסף באה הטכנולוגיה שהקלה על האישה את עבודות הבית. ואי אפשר שלא להזכיר את המצאת הגלולה למניעת הריון אשר תרמה את חלקה בכך שלראשונה יכולה האישה לתכנן את גודל המשפחה ואת הזמן הרצוי לה להיכנס להריון.
ואז באו המאבקים לשינוי מעמד הנשים, ממאבק למתן זכות בחירה לנשים ועד לתנועות הפמניסטיות רבות העוצמה של ימנו. המאבקים, גם אם עדיין לא תמו, חוללו מהפכות. יותר ויותר נשים מונו לניהול בדרגי ביניים ואף למעלה מכך, ונשים רבות פנו לעולם העסקים.
ומכאן סלולה הדרך, ליום עבודה שגרתי של אם שהיא גם אשת קריירה אשר נראה בערך כך:
הבוקר מתחיל בלחץ: לארגן את הילדים, להכין כריכים, להתארגן לעבודה, לפזר את הילדים, להגיע למשרד ולהראות כאילו שהיא מלאת אנרגיה.
יום העבודה ממש בלחץ: לאכול במהירות, בקושי לדבר עם הקולגות ולצאת בריצה מהמשרד כשמבטיהם של הגברים שבמשרד נעוצים בה. להיות האחרונה שאוספת את הילדים או להתנצל בפני המטפלת שהיא אחרה לשחרר אותה.
אחר הצהרים הלחץ בעיצומו: לדבר בטלפון כשהיא עם הילדים בענייני עבודה, לעשות בו זמנית את עבודות הבית, לעזור לילד בשיעורים, לשבת עם הקטנה לשחק, להסיע לחוג, להכין אוכל למחר.
הערב והלילה מתישים: לסיים עבודה שלא הספיקה במשך היום, ועוד לא דיברנו על להקדיש לזוגיות.
והכי מתסכל לדעת שמחר יהיה בדיוק אותו הדבר...
ובנוסף אנו מגלות בעצמנו כשרון שלא ידענו על קיומו: כשרון הלהטוטנות. כשרון שמביא את הסובבים אותנו לחשוב שאנו גם אמהות מסורות ודואגות (כי אנחנו מביאות עוגה שנראית כאילו היא אפויה אבל היא בעצם קנויה או אנחנו מצטרפות לטיול בית הספר אבל בעצם מדברות בטלפון בענייני עבודה) וגם נשות קריירה מסורות (כי אנחנו נעשה "שמיניות באוויר" אבל לא נסרב לפגישה שנקבעה לשעות אחר הצהרים).
וכן, יש בן זוג אוהב ומסור. וכן הוא ישתדל לעזור, במגבלות העבודה שלו: הוא ייקח לבית הספר והוא אפילו, אם ממש יש מזל, יבוא לשמור על הילדים אם יש פגישה חשובה אחרי הצהרים במשרד. אבל, וזה אבל גדול מאד , הוא "עוזר". האחריות לדאוג לילדים ולבית תוך פיתוח או שמירה על קריירה משל עצמה נופלת, במרבית המקרים, על האישה.
אני הייתי שם ואני יודעת, מכירה והתמודדתי עם השאלה. מצאתי את עצמי עוסקת בחשבונאות של "כמה הייתי עם הילדים וכמה לא הייתי איתם". מצאתי את עצמי מסכימה לכל ישיבה שהתקיימה אחרי הצהרים כדי להצליח ולהתקדם בעבודה ואז עלו רגשי האשם והתסכול. אני מצאתי את הדרך שהיא נכונה עבורי. ואני מאמינה שכל אישה יכולה למצוא את הדרך הנכונה עבורה, אם רק תתבונן פנימה לתוך עצמה.
למציאת עבודה לאמהות - לחצו כאן