עולם העבודה - מאמרים » מדור שכר והטבות » למה נשים מרוויחות פחות מגברים?

למה נשים מרוויחות פחות מגברים?

כולם יודעים שיש פערי שכר גדולים בין גברים ונשים. אבל ממה בעצם זה נובע? מי אחראי למצב הנוכחי? המדינה, המעסיקים, או שאולי הנשים עצמן? סקירה

מאת: עינב בוימפלד


לא מזמן פורסם כי החל משנה הבאה יצטרכו חברות בצרפת לדווח למדינה על פערי שכר מגדריים שקיימים אצלן. ולא רק זאת - חברות שבהן יתגלו פערים, ייאלצו לשלם קנס בגובה 1% מכלל המשכורות שמשלמת החברה. 
 


גם מדינות נוספות (ארה"ב ובריטניה) חוקקו חוקים שבאים להקל להקל על נשים להגיש תביעות בנושא אפליה בשכר. המדינה המובילה ביותר בתחום הזה היא איסלנד שמדורגת כמקום השוויוני ביותר בעולם. מחצית מהפרלמנט של איסלנד מורכב מנשים, ועל פי חוק - נשים חייבות לאייש 40% ממושבי הדירקטוריונים.

איסלנד שמה לעצמה כמטרה להיפטר מפערי השכר עד שנת 2022. כדי להגיע ליעד הזה, המדינה העבירה חוק שמחייב חברות עם יותר מ־25 עובדים להוכיח שוויון בשכר בין גברים או נשים. גם כאן – חברות שלא יראו אישורים מתאימים – ייקנסו. המהפכנות בחוק היא בכך שהוא מעביר את האחריות וחובת ההוכחה אל המעסיק ולמעשה אומר שפערי שכר מגדריים – הם עבירה על החוק.


ומה המצב אצלנו?

 
לצערנו בישראל עדיין ישנם פערי שכר מובהקים בין גברים לנשים. על פי מתחם השכר שלנו בלמעלה מ-80% מהתפקידים גברים מרוויחים יותר מנשים, ורק 5% מהנשים מרוצות מהשכר שלהן. על פי נתוני ה-OECD ישראל מקום 4 בפערי השכר בין גברים ונשים.

בנוסף, ממחקרים שערכנו בעבר בקרב נשים גילינו ש-68% מהן מחזיקות בדעה שהן היו מתקדמות בקלות רבה יותר בארגון אילו היו גברים. כך גם מבחינת אופציות קידום נשים מרגישות שהן נשארות מאחור. יכול להיות שהן מסתכלות סביבן ורואות שאת רוב העמדות הבכירות בחברה – תופסים גברים, בעוד שנשים נוטות להיעצר בדרג הביניים.

הסיבות שבגללן נשים משתכרות פחות

 
פערי השכר הם נושא ידוע, אבל פחות מדברים על הסיבות שגורמות להם. בשורה התחתונה – ההבדלים ברמות השכר נובעים ממספר רב של גורמים, אבל אפשר לתמצת אותם לשתי סיבות עיקריות:
 


1. הבדלים גדולים בשעות העבודה:


הפרשי השכר בין נשים וגברים נובעים קודם כל מהפערים בשעות העבודה. נשים אמנם משתכרות נמוך יותר, אבל הן גם עובדות פחות שעות. מדוע זה קורה? נשים רבות "יוצאות" ממעגל התעסוקה לאחר הלידות וחוזרות אליו אחרי זה, כשהן צריכות להתחיל מאפס או לחלופין - לחזור אל למקום קודם אבל במסגרת שעות מצומצמת יותר.

בנוסף, גילאי העבודה העיקריים (25-35) הם גם גילאי ההורות העיקריים ולכן יש כאן התנגשות בסיסית. הגילאים שבהם גברים בונים את הקריירה שלהם, הם בדיוק הגילאים שבהם רוב הנשים יולדות את ילדיהן.

בהקשר הזה צריך לזכור שני דברים: ראשית, שעות עבודה מרובות אינן בהכרח אומרות עובד טוב יותר. המגמה היום היא למדוד את העובד על פי התפוקה שלו ולא על פי שעון הנוכחות. כי בכלל לא בטוח שאמא שעובדת 7.5 שעות ביום – מניבה פחות תוצרים מהבעל שלה שעובד 9.

הדבר השני שכדאי לזכור הוא שיש כאן עניין של בחירה. נשים רבות רוצות (ובוחרות) במתווה הזה (של גידול הילדים ונוכחות משמעותית בחייהם) וזו בחירה שיש בה הקרבה מבחינת הקריירה והשכר. האם זה אומר שהיא בחירה שגויה? לאו דווקא. אבל לא להתפלא אח"כ שיש לה השלכות.
 


2. שכר נמוך יותר בתפקידים שנחשבים "נשיים":

 

 
בשוק התעסוקה אין אחידות והשכר בו משתנה בין תפקיד לתפקיד. לצערנו, בהרבה מקרים נשים בוחרות עבוד במקצועות שבהם משתכרים פחות. לדוגמה - אנחנו רואים שהתפקידים הנפוצים ביותר בקרב נשים הם בתחומי ההוראה, הטיפול והאדמיניסטרציה – תחומים שהשכר בהם לא גבוה במיוחד (גם עבור אקדמאיות).

לעומת זאת, אנחנו יודעים שהמשכורות הגבוהות במשק נמצאות בענף ההייטק והבכירים - שני תחומים עם ייצוג גברי בולט ופחות נשים באופן מוחלט. במצב הזה גם נשים שכבר עובדות במשרה מלאה - עושות את זה במקצוע פחות רווחי ושוב נפגעות. יש שיגידו לנשים: לכו להייטק, ותתקדמו בסולם הדרגות. אלא שבמבנה החברתי המקובל היום - זה משהו שקל להגיד וקשה מאוד לבצע. בנוסף, אנו עדים לתופעה נוספת של "ירידת ערך" במקצועות שהופכים לנשיים. כלומר מקצועות שהיו גבריים בעבר (דוגמה הוראה, משאבי אנוש) הפכו במרוצת השנים לנשיים – וכתוצאה מכך ירד בהם השכר באופן משמעותי.

ומה עם פתרונות?

 
למרות כל הנאמר למעלה, יש סיבה טובה לאופטימיות. שינויים תעסוקתיים מחלחלים לאט ומדובר בתהליך ארוך שמתרחש כל הזמן והוא ילך וישתפר ככל שדור ה-Y יתפוס יותר ויותר עמדות מפתח ניהוליות בעולם התעסוקה.

הפתרונות לבעיה צריכים להגיע בשלושה הצירים:


1. המדינה – קודם כל, ולפני הכל, צריכים לערוך שינויים רגולטוריים שיתמכו בהורים עובדים. הבעיה היא מערכתית: מראש תנאי ההעסקה הקבועים בחוק אינם מאפשרים לעובדים שרוצים לשמור על איזון עבודה ומשפחה לעשות את זה. כאשר יום עבודה מלא עומד על 9 שעות, ומספר ימי החופשה הניתן בחוק הוא 12 בלבד – נוצר מצב שבו אין הלימה בין מבנה השוק למסגרות. ישראל ממוקמת מקום 9 בעולם מבחינת שעות עבודה מרובות. כדי למצוא את האיזון המיוחל אי אפשר רק להגדיל את שעות השהות של הילדים במסגרות, כיוון שכולם – גם הילדים – זקוקים לשעות חופש ושעות בית. אבל אם ניפגש באמצע: מצד אחד שעות העבודה יפחתו, ומן הצד השני שעות הלימודים יתארכו – אפשר יהיה להגיע לעמק השווה.


2. המעסיקים - אם מעסיקים רבים יותר יתייחסו לשעות העבודה החודשיות, במקום ליומיות – רוב הנשים יחושו הקלה מידית. משרה מלאה מוגדרת כ-186 שעות בחודש. ברגע שמאפשרים לעובדים גמישות הם יכולים לשלב ביותר קלות את העבודה עם חיי המשפחה והפנאי שלהם. לדוגמה: הם יכולים להגיע מוקדם ולצאת מוקדם, לעבוד ימים ארוכים לצד ימים קצרים יותר, ולהשלים שעות בימים שבהם יש להם פתרון לילדים. בסוף החודש הם יתנו את אותה כמות שעות שנדרשת מעובדים במשרה מלאה, אבל הם יגיעו אליה במתכונת גמישה שחורגת מנוסחה הגנרית של 9:00-18:00.


3. הנשים עצמן - לפני שמתחילים צריך להבין דבר בסיסי אחד: פערי השכר אינם עומדים בפני עצמם, והם למעשה משקפים למעשה אי שוויון בסיסי יותר וחלוקת עבודה מגדרית בעייתית בבית ובקריירה. מסקר שערכנו ראינו כי 70% מהנשים עדיין האחראיות הבלעדיות על גידול הילדים. 67% מהגברים הודו כי הם לא מוותרים על ימי עבודה בעת מחלה, שביתה, חופשה של הילדים. במילים אחרות: כל עוד העיקרון המארגן ברוב המשפחות בישראל יהיה שנשים הן מפרנסות משניות והורה עיקרי – לא נצליח לראות שינוי אמיתי. קל לנו להפנות אצבע מאשימה אל המעסיק ואל המדינה, אבל השינוי לא יכול להיות מושלם אם לא נתחיל אותו בקטן, בבית שלנו.
שתף