מאת: עו"ד לילך אקרמן, ממשרד עורכי דין אקרמן ושות', מנהלת פורום דיני עבודה באתר הפורומים המשפטיים
כמה ימי חופשה מגיעים לעובד?
סעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית קובע מדרג של ימי חופשה המגיעים לעובד, המתחילים ב- 14 ימים קלנדריים לשנה לארבע השנים הראשונות, ומסתיימים ב- 28 ימים לשנה. יש לשים לב כי החוק קובע ימים קלנדריים, דהיינו כולל שישי ושבת ומשכך, בפועל לדוגמא זכאות של 14 ימים תיתן לעובד העובד שבוע עבודה של 6 ימים בשבוע 12 ימי חופשה בשנה ולעובד העובד 5 ימים בשבוע 10 ימי חופשה שנתיים.
סעיף קטן (ב) קובע שאם הקשר המשפטי בין העובד למעביד נמשך כל השנה, והעובד עבד פחות מ- 200 ימים בשנה, ימי החופשה המגיעים לעובד יחושבו באופן יחסי ל- 200. (לדוגמא אם העובד עבד בפועל 120 ימים בשנה השנייה לעבודה יהיה זכאי ל- 14*120 /200= 8 ימים. כמו כן, סעיף קטן (ג) קובע שאם הקשר המשפטי לא נמשך כל השנה, והעובד עבד פחות מ- 240 ימים בשנה, אופן החישוב יהיה כמודגם לעיל באופן יחסי ל- 240.
סעיף 4 קובע שכאשר מדובר בעובד בשכר אשר עבד פחות מ- 75 ימים רצופים (לא רואים בתור הפסקה מילואים, שביתה וכיוצא בזה לפי הסעיף) אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד, ההסדר יהיה שונה: לפי סעיף 15, המעביד צריך לשלם בעד העובד 4% משכר העבודה.
לפי סעיף 5 לחוק, כאשר העובד לא נמצא בעבודה בגלל סיבות מסוימות, ימים אלה לא יובאו במניין ימי החופשה, ולעובד עדיין תהיה זכות לימי החופשה הללו. וסיבות אלה הן:
• שירות מילואים לפי חוק שירות ביטחון.
• ימי חג, למעט ימי המנוחה השבועית.
• ימי חופשת לידה.
• תאונה או מחלה.
• ימי אבל, שמטעמי נוהג או דת העובד לא עובד בהם.
• שביתה או השבתה.
• ימי הודעה מוקדמת לפיטורים שלא עלו על 14 יום.
אם יש הסכם החל על העובד שמיטיב עימו, ההסכם יגבר. אם יש שני הסכמים, הולכים לפי ההסכם הנותן לעובד יותר ימי חופשה, וזאת לפי סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957.
מועד החופשה-
המעביד הוא זה שקובע את מועד היציאה לחופשה כאשר בהתאם לחוק חובה על המעסיק לאפשר לעובד לצאת לחופשה של 7 ימים לפחות ברצף, חופשה אשר היא מעל ל- 7 ימים המעסיק חייב להודיע עליה לפחות 14 יום מראש. העובד זכאי ליום אחד חופשה בשנה לפי בחירתו ובתנאי שהודיע על מועד זה למעסיק 30 יום מראש לפחות. לאור האמור עולה כי המעסיק רשאי להוציא את העובדים לחופשה מרוכזת, אך זאת בכפוף לכך שלעובד קיימת יתרה צבורה של ימי חופש לשם החופשה.
מהו התשלום שהמעביד חייב לשלם לעובד בזמן חופשתו?
סעיף 10 לחוק קובע שהמעביד חייב לשלם לעובד בזמן חופשתו כאילו עבד בזמן זה. שכר העבודה הוא כל תמורה המשולמת לעובד (פרט להוצאות העבודה של העובד ולמעט מקרים שבהם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי). לגבי עובד ששכרו משולם על בסיס חדשי, יש לשלם לו את השכר שהיה מקבל אם עבד. לגבי עובד ששכרו משולם על בסיס תקופה שקצרה מחודש, לכל יום יש לשלם לו את השכר היומי הממוצע של רבע השנה, שבה עבודת העובד הייתה המלאה ביותר, מתוך השנה שקדמה לחופשה. יש לציין כי בכל מקרה החישוב יעשה בהתאם לשכר הבסיס ברוטו.
פדיון חופשה:
לפי סעיף 13 לחוק, כאשר עובד מפסיק את עבודתו במקום מסוים, ומגיעים לו ימי חופשה, המעביד ישלם לו פדיון ימי חופשה כאילו יצא לחופשה ביום שחדל לעבוד. יש לשים לב כי ניתן לצבור חופשה רק במשך שנתיים לאחר השנה בהם הועמדו ימי החופשה לזכות העובד ובכל מקרה 7 ימים מהימים העומדים לזכות העובד בכל שנה לא ניתנים לצבירה וחייבים לנצלם.
סיכום:
כלל העובדים זכאים לימי חופשה. חשוב שהעובדים והמעסיקים יידעו כיצד מחשבים את מספר ימי החופשה שהעובדים זכאים להם ואת השכר שמגיע להם בזמן החופשה וכן את הזכויות המגיעות לעובד בדבר החופשה שכן לא בכדי נקבעה החובה להוציא העובד לחופשה וזאת על מנת שהעובד יוכל לנוח ולצבור כוחות ובכך תמנע שחיקתו והמעסיק ייהנה מתפוקתו בעבודה לאחר חזרתו מהחופשה.
המאמר נכתב על ידי עו"ד לילך אקרמן, מנהלת משרד עורכי דין בישראל העוסק בתחום דיני העבודה